החלטה בתיק ת"א 17277-01-12

רקע וטענות הצדדים

1.      מונחות לפניי שתי בקשות לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים. האחת הוגשה על ידי נתבעים 1 -2, והשנייה הוגשה על ידי נתבעים 3-5. מאחר שבמהותן הבקשות דומות, אתייחס אליהן להלן כמקשה אחת.

2.      הרקע לתובענה שבענייננו הינו עסקת מכר מקרקעין שנערכה בין התובעת לבין הנתבעים ביום 11.11.09, במסגרתה מכרה התובעת לנתבעים את זכויות הבנייה בגג בניין, אשר לתובעת זכויות בו (להלן: " הנכס"), לצורך הקמת יחידות דיור על הגג (להלן: " ההסכם"). בהסכם נקבע, כי התמורה תשולם לידי התובעת בשני שלבים: האחד, תשלום בסך 150,000$ שישולם במועד החתימה. השני, תשלום בסך של 320,000$ אשר ישולם תוך 60 ימים מיום החתימה על ההסכם, ובכפוף לקיום שורה של תנאים שנקבעו בהסכם (ביטול עיקולים ושעבודים שונים הרובצים על הנכס, המצאת אישורי מסים, העברת הזכויות על שם הנתבעים ועוד). במסגרת התובענה שלפניי טוענת התובעת, כי הנתבעים לא שילמו את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם, וכי בנוסף קיימים לנתבעים חובות בגין תשלומי מסים שונים. בנסיבות אלה עותרת התובעת לביטול ההסכם, למחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבעים - הרוכשים, ולקבלת סעדים נלווים נוספים.

3.      בכתבי ההגנה שהוגשו מטעם הנתבעים נטען, בתמצית, כי התובעת היא שהפרה את ההסכם עם הנתבעים. על פי הטענה, הנתבעים העבירו לידי התובעת את התשלום הראשון, במועד החתימה על ההסכם, ואולם, התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם, ובעיקר, לא דאגה לסלק שעבודים ועיקולים שונים הרובצים על הנכס ולהעברת הזכויות על שם הנתבעים. למרות זאת טוענים הנתבעים, כי הם העבירו הן לחשבון נאמנות שנפתח על פי הוראות ההסכם והן ישירות למנהל התובעת כספים נוספים על חשבון התמורה. זאת, כך נטען, על אף שלפי הוראות ההסכם טרם הגיע מועד התשלום השני. התובעת טוענת מנגד, כי המנהל מעל בכספי התובעת ולא העביר לה את כספי התמורה.

4.      במסגרת הבקשות שלפניי עותרים הנתבעים לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם במקרה שתידחה התובענה. הנתבעים נסמכים על שני דברי חקיקה. האחד, תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות") מכוחה מוסמך בית המשפט לצוות על נתבע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. השני, הסדר ספציפי הקיים בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: " החוק"). לטענת הנתבעים, סעיף זה קובע, כי כאשר חברה בע"מ מגישה תביעה, קיימת חזקה ולפיה מתקיימות נסיבות המחייבות את החברה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אלא אם כן הצליחה החברה לסתור חזקה זו באחת משתי דרכים: האחת, באמצעות הוכחה שהיא בת פירעון וכי יש ביכולתה לשאת בתשלום ההוצאות ככל שייפסקו נגדה. השנייה, אם תשכנע החברה את בית המשפט כי בנסיבות העניין אין הצדקה לחיובה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות. בהקשר זה, כך נטען, על בית המשפט ליתן דעתו לסיכויי התביעה, לתום הלב בהגשת התביעה ולשיקולים נוספים.

בענייננו טוענים הנתבעים, כי מאחר שהתובעת היא חברה בע"מ הרי שחלה עליה החזקה הנ"ל בדבר החובה להפקיד ערובה להוצאות, וכי אין בידה לסתור חזקה זאת. ראשית, לטענת הנתבעים מצבה הכלכלי של התובעת הוא בכי רע, כפי שניתן ללמוד מנסחי רישום הזכויות של הנכס מושא ההסכם, אשר מכיל, בין היתר, שעבודים לטובת מס שבח, והערת אזהרה לטובת עו"ד יצחק מירון בגין הלוואה בסך של למעלה מ- 1.8 מיליון ש"ח שנתן לתובעת ושהתובעת איננה עומדת בתנאי פירעונה. בהקשר זה טענו הנתבעים, כי עו"ד מירון פנה אל התובעת והודיע לה על כוונתו למנות כונס נכסים לצורך מכירת הנכס מושא ההסכם לנוכח אי עמידתה בתנאי פירעון ההלוואה. שנית, לעניין סיכויי התביעה טוענים הנתבעים, כי אלה קלושים. שכן, לטענתם, על אף שטרם הגיע מועד התשלום השני על פי ההסכם, וזאת בשל אי מילוי התובעת אחר התחייבויותיה, כאמור לעיל, שילמו הנתבעים כספים על חשבון התמורה ישירות למנהל התובעת וכן הפקידו בחשבון הנאמנות הנ"ל סכומים נכבדים. משכך טוענים הנתבעים, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב מצידה של התובעת שעה שידוע לה שאין היא כלל זכאית לקבלת יתרת התמורה על פי ההסכם. במצב דברים זה טוענים הנתבעים, כי קיים חשש ממשי שהם לא יוכלו להיפרע את מלוא הוצאותיהם מהתובעת באם תידחה התובענה על ידי בית המשפט.

אשר לגובה הערובה, נתבעים 1 ו-2 עותרים לחיוב התובעת בערובה בסך שלא יפחת מ- 75,000 ש"ח. נתבעים 3-5 עותרים לחיוב התובעת בערובה בסך שלא יפחת מ- 90,000 ש"ח.

5.      התובעת הגיבה לבקשות. לטענת התובעת, מדובר בתובענה לסעד הצהרתי בלבד, אשר בירורה אמור להיות קצר וענייני, כך שממילא הוצאות הנתבעים, ככל שתידחה התובענה, לא צפויות להיות גבוהות, ולכן, לטעמה, אין הצדקה לחיובה במתן ערובה להבטחתן. התובעת טוענת עוד, כי סיכויי התובענה הם גבוהים ביותר, וזאת במיוחד לנוכח העובדה, שלטענתה, הנתבעים מודים במפורש בכתבי ההגנה כי לא הפקידו את מלוא סכום התמורה בחשבון הנאמנות, על פי הוראות ההסכם. באשר למצבה הכלכלי טוענת התובעת, כי מצבה סביר; כי אין בהערות האזהרה ובעיקולים המופיעים בנסח הרישום של המקרקעין כדי לגרוע מיכולתה לפרוע חובות ולשלם את ההוצאות העתידיות; וכי ברשותה נכסים המניבים לה דמי שכירות חודשיים מהם תוכל לשלם את ההוצאות ככל שתידרש לעשות כן. לבסוף טוענת התובעת, כי היעתרות לבקשת הנתבעים תהיה בבחינת פגיעה בזכות הגישה לערכאות ואף פגיעה בזכות הקניין שלה. בתמיכה לתגובתה הגישה התובעת את תצהירו של מר ישראל שוקרון, מנהל התובעת.

6.      הנתבעים השיבו לתגובת התובעת וטענו, כי לא עלה בידיה של התובעת לשכנע שמצבה הכלכלי איתן, וכי תצהירו של מר שוקרון שצורף בתמיכה לתגובתה לבקשה הוא סתמי ולא צורפה לו כל אסמכתא שיכולה להעיד על איתנותה הכלכלית של התובעת, כגון: דוחות כספיים של התובעת, דו"ח מהבנק וכיוצ"ב. הנתבעים טענו עוד, בהתייחס לסיכויי התובענה, כי למעשה התובעת לא התייחסה בתגובתה לטענות המבוססות שהעלו כלפיה הנתבעים, ובפרט לא נתנה מענה לטענות לפיהן לא הנתבעים הם שהפרו את ההסכם עם התובעת אלא להפך. הנתבעים שבים על בקשתם לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאות.

דיון והכרעה

7.      דין הבקשה להתקבל. הנימוקים לכך יפורטו להלן.

8.      תקנה 519(א) לתקנות קובעת כך:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל  הוצאותיו של נתבע"

9.      סעיף 353א לחוק עוסק בחיוב תובעת שהיא חברה בע"מ בערובה להבטחת הוצאות הנתבע, וקובע כך:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.."

10.  ברע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, מיום 11.2.09) סוכמה ההלכה בעניין חיוב חברה בהפקדת ערובה להוצאות:

" מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד - על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר - על דרך ההיקש -כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות - אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות:

(א)     בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת - להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל).

(ב)     בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד (השוו: The White Book, 624). משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים ( השוו: The White Book, 620 para. 25.12.7). הנה כי כן, בכל שלבי הבדיקה ניצבות ברקע הדברים גם הזכויות החוקתיות שעליהן עמדנו לעיל: זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע ועל בית המשפט ליתן אף להן את המשקל הראוי (עיינו:פרשת איברהים, שם,שם; רע"א 3601/04 וינצ'ון נ' מדינת ישראל - מנהלת ההגירה /משטרת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 18.10.2007) וכן דבריו של ד"ר שלמה לוין בספרו החדש: תורת הפרוצדורה האזרחית, 2008, שם בעמ' 30-27).